פסק-דין בתיק ת"א 10945-07-10

בפני תביעה לסילוק יד ופינוי של הנתבעים מדירה שהם  מתגוררים בה כדיירים מוגנים.  הדירה מצויה ברח' המדרגות 20 נחלת אחים, ירושלים (להלן: "הדירה" או "המושכר").   עילת התביעה היא אי תשלום דמי שכירות.

לטענת התובעים, שהם הבעלים של הדירה, הנתבעים לא שילמו דמי שכירות שנתיים לשנת 2010 שהיו אמורים להיות משולמים ביום 1.1.10 והם לא שולמו בפועל עד הגשת התביעה ביום 12.7.10. מדובר בדמי שכירות שנתיים בסך 5,511 ש"ח.

הנתבעים טוענים כי כבר בתחילת השנה הסכימו התובעים לאחור בתשלום דמי השכירות כיוון שהנתבעים, שהם זוג קשישים קשיי יום, לא יכלו לעמוד בתשלום במועד. בהמשך השנה, בחודש אפריל, סיכמה ביתם של הנתבעים עם התובע שדמי השכירות עבור החודשים שחלפו וכן עבור חודש מאי יושארו לתובע בדירת הנתבעים, ומחודש יוני ואילך ישולמו דמי השכירות מראש עבור כל חודש. הנתבעים טוענים עוד כי גם אם ביהמ"ש יגיע למסקנה שחלה אי הבנה בין ביתם לבין התובעת בקשר לתשלום דמי השכירות, על ביהמ"ש ליתן להם סעד מן הצדק.  לטענתם הם מתקיימים מקצבאות מל"ל בלבד וזו קורת הגג היחידה שיש להם.

מן הראוי לציין כבר בשלב זה כי בשנת 1990 הוגשה על ידי התובעים תביעה קודמת לפינוי מן הסיבה של אי תשלום דמי שכירות. התביעה הוגשה בת.א. 15248/90. בסיומו של הליך זה, שגם בו הצדדים היו חלוקים לסיבת אי התשלום, נתן ביהמ"ש סעד מן הצדק והורה שלא לפנות את הנתבעים.

הצדדים נחקרו בפני כאשר התובע טוען כי לא הסכים לאיחור בתשלום דמי השכירות.  לדבריו, לא הגיע להסכמה כלשהי עם ביתם של הנתבעים, כפי שטענו הנתבעים. לדבריו,  אם הנתבעים היו אומרים לו שיש להם בעיה לשלם מראש לכל השנה, סביר להניח שהיה מגיע איתם להסכמה אך במקרה זה לא היתה אליו פניה כלשהי בתחילת השנה. רק בחודש אפריל ביתם של הנתבעים נשאלה על ידו מה קורה עם התשלום ואמרה שתוך זמן קצר היא תשב איתו והוא הסכים, אך משהכסף בושש מלהגיע עד חודש יולי , החליט לתבוע. לדבריו, לא היה סיכום שהבת תשאיר לו את הכסף בדירת הנתבעים ולא היה טעם בסיכום כזה, שכן, בדרך כלל הנתבעים הפקידו לו את הכסף בבנק שנמצא במרחק 5 דק' הליכה מביתם בעוד הוא, שמתגורר ברמות, צריך ליסוע 45 דק' לבית הנתבעים.

הנתבע עצמו העיד בפני. מדובר באדם מבוגר קשי יום שכל ענייני התשלום לא מוסדרים על ידו. לדבריו, ביתו השאירה אצלו מעטפה עם כסף עבור התובע, שאותה הוא שם בארון אך התובע לא הגיע לקחתה.

ביתו של התובע העידה שהיא זו שמטפלת עבור הנתבעים בתשלום שכר הדירה כבר משנת 2002, לאחר שהנתבע פנה בתביעה לפינוי בביה"ד הרבני. קודם לכן אחיה טיפל בענין בגלל שהיא היתה קטנה. לדבריה, היא השאירה בחודש אפריל כסף אצל הוריה כולל עבור חודש מאי.   בחודש יוני  ויולי היא לא שילמה ולא הוסיפה כסף  למעטפה שבבית הוריה כי היא חכתה שהתובע יגיע לקחת את המעטפה. כאשר הוגשה התביעה היא לקחה הלוואה מחברתה לתשלום דמי השכירות לכל השנה - מה שהיה חסר במעטפה- והפקידה לחשבון התובעים.

לאחר עיון בטענות הצדדים באתי למסקנה כי אמנם הנתבעים פיגרו בתשלום דמי השכירות ואולם בנסיבות הענין, ולמרות שכבר ניתן לנתבעים סעד מן הצדק, יש לתת להם סעד זה שוב תוך התניה לפיה לא תשמע בעתיד טענה של הנתבעים לפיה היתה הסכמה כלשהי בענין איחור בתשלום דמי השכירות או שינוי בתנאי התשלום אלא אם כן תהיה הסכמה זו בכתב ובחתימת הצדדים, ואלה נימוקי:

על פי הפסיקה לא כל הפסקה בתשלום דמי השכירות נותנת לבעל הבית עילת פינוי נגד הדייר.  עילה זו קמה רק כאשר הפסקת התשלום הופכת לענין של קבע.  איחור קל בתשלום דמי השכירות אינו מקנה עילת פינוי.

בנדון דנן, העיד התובע בעצמו שהוא הסכים עוד בחודש אפריל לדחיה של תשלום דמי השכירות.  מסתבר מעדותו שגם בעבר הוא לא עמד על קוצו של יוד והסכים לחריגות לפעמים אפילו ארוכות של תשלום דמי השכירות.

באשר לאי תשלום לאחר חודש אפריל אני מניח כי חלה אי הבנה כלשהי בין ביתם של הנתבעים לבין התובע כאשר כל צד סבר  שהתשלום יבוצע באופן אחר.   התובע חשב שהכסף יועבר לחשבונו ואילו ביתם של הנתבעים חשבה  שהתובע אמור להגיע לבית הוריה ולקחת את התשלום. בענין זה אני מקבל את עדותם של הנתבע וביתו לפיהן הבת מסרה לאביה סכום כסף לשם תשלום לתובע.

אין ספק כי לאחר שהנתבעים ראו שהתובע לא מגיע לקחת את הכסף היו הם אמורים לפנות אליו ולברר את סיבת אי ההגעה. כמו כן הנתבעים לא נתנו הסבר לאי ביצוע התשלום בחודשים יוני ויולי, אך יחד עם זאת לאור התנהגות התובע בעבר והסכמתו, אף לפי דבריו, לאיחור של כמה חודשים בתשלום דמי השכירות ובהתחשב בכך שהנתבעים עצמם אנשים פשוטים ולא נראה כי מטרת אי התשלום היתה התחמקות מתשלום, אלא תוצאה של אי הבנה, לפיכך יש לתת להם סעד מן הצדק וזאת, כאמור, למרות שכבר ניתן להם פעם קודמת סעד של הגנה מן הצדק. יש להתחשב גם בכך שאין מחלוקת שמיד אחרי הגשת התביעה שולמו דמי השכירות.

אני נותן איפוא לנתבעים סעד של הגנה מן הצדקה ומורה כי למרות האיחור בתשלום דמי השכירות הנתבעים לא יפונו מן הדירה.

אני מזהיר את הנתבעים כי בעתיד הם לא יישמעו בטענות שהיתה הסכמה לשינוי בתנאי תשלום דמי השכירות אלא אם כן הסכמה זו תהיה בכתב ובחתימת התובעים.

בהתחשב בתוצאה כאשר מחד ישנה הפרה של הסכם השכירות על  ידי הנתבעים באי ביצוע תשלום דמי השכירות במועד וכאשר אני מביא בחשבון שזו כבר פעם שניה שניתן לנתבעים סעד של הגנה מן הצדק אני מחייב את הנתבעים בהוצאות התובעים וכן בשכ"ט עו"ד בסך 3,000 ש"ח. לא מצאתי שיש מקום, בשלב זה, להורות על מתן פיצוי נוסף או צמצום תחולת ההגנה הניתנת על פי חוק, כפי שביקש ב"כ התובע, וזאת בהתחשב במצבם של הנתבעים שמתקיימים מקצבת זקנה בלבד ולמעשה קביעת פיצוי אף בסכום שאינו משמעותי  עלולה להביא לתוצאה של פינויים.

המזכירות תשלח לב"כ הצדדים העתק מפסק הדין בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום,  ה' שבט תשע"ב, 29 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.

קלדנית: כרמלה עובדיה התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: